<h1>המנהיג הלכ' שבת</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ירוש' פ' כלל גדול אסור למשקל אבנים שהן מקורזלות לבית הכסא ברשות הרבי' אבל בכרמלית מותר.
<h2>דף ט:</h2>
ורבי' יעק' מ"כ כת' כי לא יתכן לאכול בין מנחה לערבית, דתנייא השותה מים בין השמשות הרי זה גוזל את המתים ואת החיים, ומעשה אירע בלוניד ובאו לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכיפורי' לאכול סמ[ו]ך לערב, ותיקנו לו וידוי קודם שיאכל וישתה משו' שכרות, וכן ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה בקושי התירו, ואי משום סעודה שלישית באספרמקי ומגדי סגי, והיינו דתנייא בפ' כל כתבי הקודש [שבת קי"ח ע"א] קערות כו', מדיחין במנחה, אבל מן המנחה ולמעלה לא, וביציאות שבת [שם ט' ע"ב] דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה דאיכא שהות ביום טובא, ופורס מפה ומקדש, וכן ומבדיל דאמ' בערב[י] [פסחים] אקראי בעלמא הוא, כפר"ת. אב"ן. ואין הדבר כן כי משה רבי' ע"ה נפטר בערב שבת, דתנייא בסדר עולם רבא א"ר יוסי בכ"ח בניסן נלכדה יריחו ושבת היה, שנ' ויהי ביום השביע' ויסבו את העיר שבע פעמי' ותפול החומ' תחתיה, ומדכ"ח בניסן שבת היה חל להיות ר"ח בניסן בא' בשבת, ור"ח אדר שלפניו בשבת ושבעה באדר שמת משה בערב שבת שנשתלמו ל' יום לאבל משה שנ' ויאמר י' אל יהושע וגומ', משה עבדי מת וכו', הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברי' את הירדן וכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, ונלכדה יריחו בכ"ח בניסן צא מהן ל"ג למפרע מיום שעברו את הירדן, הא למדת שבשבעה באדר מת משה רבינו ע"ה, כך היא בהאשה נקנית [קדושין ל"ח ע"א]. [נמצינו למדין שמת בערב שבת, ועוד דאמרי' בהשותפין [ב"ב ט"ו ע"א] ח' פסוקים אחרוני' שבתורה מי כתבן ואית מאן דאמ' משה כתבן בדמע מוימת שם משה וגו' עד סוף התורה, ובספרי דורש דסמוך למתתו שעה התחיל לברך את ישראל, ואם מת בשבת היאך היה כותבן בשב' הא למדת שלא מת בשבת אלא בערב שבת כדאמרן]. אב"ן. אלא יש לומ' שנהגו כל ישרא' לאומרם שהפושעי' שעתידים לחזור לדינם אחר השלמת הסדר מצדיקין עליהם את הדין, וכדאמ' בבראשי' רבא, מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו בע"ש מכריז ואומ' צאו פושעי' מגיהנם ויצאו וינוחו כדרך שישרא' שובתי', ובמוצ' שבת מכריז ואומ' חזרו פושעי' לגהינ' שכבר השלימו ישרא' את סדריהן, מכאן רמז לויהי נועם במוצא' שבתו', ובשאלתות דרב אחאי הוה מייתי ליה בפ' בראשית.
<h2>דף יב:</h2>
לא יקרא לאור הנר בשבת שמא יטה, ואפי' גבוה שתי קומות או שתי מרדעות, אבל שנים בעניין אחד מותרי', ובמדורה אף עשרה בני אדם אסורי' לקרות. ירושל' תני ר' חייא אבל מסתכל הוא מה שבכוס ושבקערה ואינו חושש, אית דבעי למימ' שהוא לשעה שהוא בהעברת העין, ואית דבעי למימ' מפני הנקיות ומפני הסכנה מה נפיק מביניהון לנקיבת חזרין, מאן דאמ' כל שהוא לשעה אסור, מאן דאמ' משום נקיות מותר, רב יהודה סליק לגבי רב אשי מזג ליה כסא שרי ומסתכל ביה אמרי ליה בני ברתיה חמי מאי עביד, א"ל דנהיג בשיטת ר' חייא אבל מסתכל וכו' כך מצאת'. אב"ן.
<h2>דף יז:</h2>
ועוד מצאתי בירוש' לעיל מהך הני אומנין גוים שהיו עושין עם ישראל בשבת בתוך ביתו אסור בתוך בתיהן מותר, תנייא א"ר שמעון בן אלעזר בד"א בקבלנות אבל בשכירות אפי' בתוך בתיהן אסור בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע אסור, בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר (לקרקע אסור בעיר אחרת בין כך ובין מותר) בין בשכיר בין בקיבולת, א"ר אילא בין בתלוש בין מחובר ובלבד בקיבולת, ר' שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא בשבת, ובאבל, ובע"ז הלכה כר' שמעון בן אלעזר, האי פיסק' פליגא אההיא דמועד קטן דאמ' שמואל מקבלי קבלנות בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, והכא בין באבל בין בשבת בתוך בתיהם ולרבי' יעקב דמוקים לההיא באבל אבל בשבת אפי' בתוך התחום מותר ניחא ליה הא דירוש', אך שמעת' שחזר בו בסוף ימיו, ואמ' בשבת ובאבל מתוקמא, וסוף סוף פסקת הירוש' חולקת וקיימ' לן כבבלי, ואם נוקים לההיא דשמואל במחובר לקרקע הוה אתי שפיר ויש לעיין. אב"ן.
<h2>דף יט.</h2>
מצאת' בירוש' אין משלחין איגרות ביד גוי לא בע"ש ולא בחמישי בשבת, ב"ש אוסרין אפי' ברביעי וב"ה מתירין פי' אפי' בע"ש. אב"ן. [ומכאן סמך למנהג העולם לשלח אגרות אף בערב שבת כב"ה ובבבלי אין משלחין אגרות כלל אלא אם כן קצץ לו דמים דבדידיה קא טרח].
בשלהי פ' יציאות השבת ת"ר אין מפליגין [בספינה] פחות מג' ימי' קודם השבת, בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצווה מפליגי' כו'. כתב רב אלפס יש מי שאומ' הא דאין מפליגין בספינה קטנה שאין במים עשרה טפחי' והספינה גוששת [ו]משום גזרת תחומים נגעו בה ולכך נהגו להפליג בים הגדול. והקשה על זה דהוה ליה למתני' אין מפליגי' בספינה קטנה, ואיהו קתני אין מפליגין בספינה סתם, ואפי' גדולה משמ', ועוד מאי אירייא פחות מג' ימים אפי' טפי נמי לא, ועוד לדבר מצווה אמאי מותר והא העמידו דבריהם במקום עשה כדתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשי' דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, וגם קדשי' העמידו דברי' במקום עשה, אלא היינו טעמא דאין מפליגין משום ביטול מצוות עונג שבת דכל ג' ימים יש לו שינוי וסת משום ניענוע הספינה כדכתי' יחוגו וינועו כשיכור, ולאחר ג' הוויא להו ניחא ומקיימי עונג שבת, ולדבר מצווה שרי דפטירי ממצוות עונג דהעוסק במצוה פטור ממצווה, וכן אין צרין על עיירות שלגוים פחות מג' ימי' קודם לשבת מהאי טעמא, וקשיא לי על פי' אחרון שלרבי' למה נהגו להפליג בים הגדול בחמישי ובשישי. ומצאתי בירוש' בסוף יציאות השבת כך, אין מפלגי' בים הגדול לא בע"ש ולא בחמישי בשבת, ב"ש אוסרין אף ברביעי וב"ה מתירין, ועל כרחין ב"ה מתירי', אף בע"ש קאמ' דאי ברביעי לחודיה היינו ת"ק א"כ בריית' דתלמוד בבלי דאין מפליגי' פחות מג' ימים קודם לשבת ת"ק דפליג אב"ש ואב"ה וג' מחלוקות בדבר והלכה כב"ה, ולכך נהגו להפליג בים הגדול, כך נרא' לי, אב"ן.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקי', נהגו כל ישראל לאומרו להזהיר על דיני ההדלקה ולהודיע לרבי' השמני' והפתילות שאסרו חכמי' שלא יבואו להטות, [וכפי ענין שחז"ל שואלין בהלכות הפסח וכו'. ונהגו בנרבונא לומ' בסוף הבריתא השנויה בשבת פ"א [י"ב ע"א] תניא חנניא אומ' חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשכה אמ' רב יוסף הלכתא רבתי לשבתא אמ' ר' אלעזר אמ' ר' חנינא וכו' וטוב הוא מאד לומרו שאם ישכח שום דבר הקשור או תלוי בחגורתו יניחנו במקדש מעט ולא יחלל שבת בהוצאה והכנסה]. וזה שלא נהגו לומ' דיני הטמנה במה טומנין, וכירה שהסיקוה משום טורח צבור או משום דנר שבת שלום בית הוא הוצרך להזהיר יותר. אב"ן.
מה שנהגו בצרפ' להדליק בשבת נירות של שעוה התר גמור הוא, דתנן בפ' במה מדליקי' ולא בירוקה שעל פני המי', ואמרי' בגמ' ע"כ פסול פתילות מיכאן ואילך פסול שמנים, ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק, פשיט' שעוה איצטרי' ליה מהו דתימא לפתיל הא נמי לא קמ"ל, פי' משום פסול שמנים הוא דפסיל לה בתורת שמן כעניין שנותני' החלב על הפתילה, אבל לפתילה כעין שנותנין פתילות השעוה לפני השרי' מותר.
<h2>דף כד.</h2>
בסוף נהגו לומ' קדושה ובא לציון גואל, וכן כת' רב שריר' ורבי' היי גאון ז"ל בנו, אין אומ' פעמי' בימי' טובי' ובשבתו' אלא במוסף, ולא בשחרי' ובמנחה, וביום הכפורי' במוסף ובנעילה, אבל בחול ובתענית ובר"ח ובחולי המועדי' כלל כלל לא. ובצרפ' ובפרובינצ' אומ' אותה למוסף הושענא רבא, ויתבאר הטעם בע"ה במקומו. וקיבלת' טעם למנהג קדושה רבא במוסף שבת וי"ט לפי שנגזרה גזירה לבטל ק"ש משחרי' וערבי' כעין מעשה דגליית ויגש הפלישתי השכם והערב, כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבי' התקינו לאומרו בסוף שבת וי"ט, לפי שהמוספי' כל היום ולא ירגישו בהם האויבים, ואולי בשבת וי"ט שהיו מרבין בתפי' הרגישו על זה שהיו סבורי' כי עליהן היו באין, כענין תקיעו' שבמוסף בירושל', (ותוב) [ויתבאר] במקומו, ואע"פ שנתבטלה הגזירה התקנה לא בטלה. אב"ן. [ולא תקנו כי אם פסוק ראשון של שמע שהוא עקר ייחוד מלכות שמים כדכתבינן לעיל, ולכך נקראת קדושא רבא על שם ק"ש שהיא עקר מלכות שמים ושאנו מזכירין בה הגאולה ויגאלנו ברחמיו לפי שבזכות שבת נגאל].
ואם חל ר"ח בשבת המפטי' בנביאי' אל יזכיר ר"ח, דאמ' בפ' במה מדליקי' א"ר חלבו אמ' רב גידל אמ' רב, ר"ח שחל להיות בשבת המפטי' בנביאי' בשבת אין צריך להזכיר שלר"ח, שאילמלא שבת אין נביא בר"ח. וכך נרא' לי עיקר. ואע"ג דאיבעייא לן בפ' במה מדליקי' מהו להזכיר שלחנוכה במוספי', כיון דלית ליה מוסף בדידיה לא (מברכינן) [מדכרינן], או דלמא יום הוא שנתחייב בד' תפילות ופשטוה מיהא דא"ר יהושע בן לוי יום הכיפורי' שחל להיות בשבת המתפלל תפילת נעילה צריך להזכיר שלשבת יום הוא שנתחייב בד' תפילות, ואותבינן לה מדר' חלבו אמ' רב גידל אמ' רב, ר"ח שחל להיות בשבת המפטי' בנביא וכו' אין נביא בר"ח, ומשנינן מי דמי התם נביא בר"ח ליכא כלל הכא איתיה ערבי' ושחרי' ומנחה. וכן במעין שבע כשחל י"ט בשבת אמרנו שאין צריך להזכיר שלי"ט כפי זה הטעם, וכתו' לעיל כך נ"ל, ולאו כמו שכת' רב אלפס ז"ל דליתא לדר' חלבו מיהא דר' יהושע בן לוי כו', ליתא דהא תלמודא מותיב לה ומפרק לה אליביה, ועוד דאמ' רב אחדבוי בר רב מתנה י"ט שחל להיות בשבת המפטי' בנביא במנחה אין צריך להזכיר שלי"ט שאילמלא שבת אין נביא במנחה בי"ט, ואע"ג דאיתיה בשחרי'. אב"ן. ולא תקשי דבפ' הקורא את המגילה [כ"א ע"א] תנן בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורי' ג' ואין פוחתי' מהן ואין מוסיפי' עליהן, ואי[ן] מפטירי' [בנביא] דאיכא למימ' דאין מפטירי' בנביא אשני ואחמישי קאי ולא אמנחה בשבת, פר"ת. אב"ן. ולבתר דקרו אפטרת' ואית להו עסקי דצבורא או למפסק צדקה או למימר פירקא או דרשא באתרא דרגיל שפיר דמי, ומוספי' אין מתאחרי' על זה שהרי שנינו [ברכות כ"ו ע"א] ומוספי' כל היום. אב"ן.
<h2>דף כד:</h2>
בפ' במה מדליקי', י"ט שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבי' אין צריך להזכיר שלי"ט שאלמליא שבת אין שליח צבור יורד לפני התיבה ערבי' בי"ט במעין שבע. ומה שתיקנוה חכמי' בע"ש משו' דשכיחי מזיקי' כדאי' בפ' ע"פ, ובתי כנסיות שלהן היו בשדות, ובית הכנס' עלול בכך, שמלאך המות מפקיד שם כליו, ובני אדם המתאחרי' לבוא היו מסיימין תפי' בעוד שהחזן מאריך במעין שבע, ועל כן מנהג לאומרו בניגון יפה כדי להאריך, ובי"ט לא נתקנה. וי"ט שחל להיות בע"ש אע"פ שאין עושין מלאכה כ"א אוכל נפש צריך לומ' ברכה ממעין שבע, מגן אבות בדברו, מדאמרי' בסוף פ"ק בחולין, י"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מבדילין, ובמקום תקיעה תיקנוה אותה ברכה מעין שבע ברכו' להמתין המתאחרי' לבוא בעבור סעודת יום שבת. אב"ן.
יסוד העמרמי בין בערבי' שחרי' ומוסף ומנחה בשבת מזכירין במגן כך, ורצה והנחיל בניהם שבתו' למנוחה למען שמך באהבה מלך עוזר. ולא יתכן להזכיר שלשבת, אלא שאומ' בברכה רביעית לעצמה, ואין לשנות ממטבע הברכות שכולן שוות לחול ולשבת. אב"ן. ומנהג צרפת כשחל י"ט בע"ש שאין אומ' במה מדליקי' שאין יכול לומ' עשרתן ערבתן הדליקו את הנר, דהא אין מגביהין תרומה ומעשרו' בי"ט, כך קיבלת' בצרפת.
בליל שבת אומ' אתה קדשת, ובשחרית ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, וזה שנשתנו אלו ג' תפילות לשבת מימים טובי' שאומ' בהן שחרית וערבי' ומנחה תפילה אחת, וכן בחוליהן, וכן בראשי חדשי', זהו הטעם אתה קדשת לשבת בראשי' ישמח משה במתנת חלקו שנתן לו במרה ונשנה בהר סיני, אתה אחד ליום שכולו שבת, מנוחה לחיי העולמי', לאלף השביעי שנ' ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, מגילת סתרי'.
ואלפא ביתא ליוצר לחול ולשבת מבואר בסידור הברכות ליוצר בתפלתו ישמח משה כו' עד שבת וינפש ולא נתתו יי' אלהינו לגויי הארצות שאינן עובדי פסילים כישמעאלים, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים כאדומיים גם במנוחתו ולא ישכנו ערלים שאינן אלו ואלו אלא גרי צדק שקבלו עליהם ז' מצות או גרים תושבים שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כנעמן. ושבת שקולה ככל המצות, כדכתי' בעזרא ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, לכן לא נתנו כי אם לישראל שקבלו עליהם כל המצות על כן אין נכון לדלג אותו הלשון, שתקנת חכמים היא. אב"ן.
ונהגו כל ישרא' לאומ' כי צדוק הדין הוא, ולכבוד משה רבי' ע"ה, שנפטר במנחה בשבת אומ' אותו. גם יש מקומו' שאין עוסקי' בתורה במנחה בשבת להודיע [שנפטר משה רבינו ע"ה כדתניא (בסוף הוריות) [במועד קטן] חכם שמת בית מדרשו בטל] דנשיא שמת, כל בתי מדרשו' שבעולם בטלים. ומנהג בבבל (ובספר') [ובצרפת] ובפרובינצ' לשנות אבות וקניין תורה לאחר תפי' המנחה. ומקדימי' תפי' המנחה לאכול אחריה סעודה שלישית. וכן נמצ' בתשו' הגאוני', וכן כת' רב שר שלום גאון ז"ל שתיקנו לומ' אלו ג' מקראו' לצדוק הדין לכבוד משה רבי' ע"ה שנפטר באותה שעה, וגם רגילין שלא לעסוק בתורה אך אינו אסור, אלא מנהג וזכרון בעלמא.
לשחרית של שבת הולכין לבית הכנסת ועומד החזן ופותח בקול רם על נטילת ידים ועונין אמן ומסיימין כל הברכות דלפני ברוך שאמ' וקורא ושונה ודורש ואומ' רבון העולמים כי לא על צדקותינו וכו'. מנהג ספרד ופרובנצא להתחיל יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד, וכופלין אותו בספרד. מזמור לתודה, מבואר בסידור של ברכות. ובמזמורים של שבת השמים מספרים והלל הגדול וכ"ו חסדו, על שם שמדברים מיצירת בראשית שנשלמה בשבת. מזמור שיר ליום השבת. ומוסיפין בספרד שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה. ויראה לי כי מן הגאולה מדבר כדאת' במכילתי בפרשת שירה, י' שירות הן הט' הן לשון נקבה כשם שהנקבה יולדת כך אחריהן שיעבוד אבל שיר האחרון זכר, דכתי' שירו ליי' שיר חדש, וכתי' צאו וראו אם יולד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך גאולה האחרונה אין אחריה שיעבוד. ובזכות השבת אנו עתידים להגאל. וכן שיר המעלות לולי יי' וגו' על קבוץ גליות, שנ' נפשנו כצפור נמלטה וגו' אב"ן. ובבית הכנסת לאדונינו הנשיא ר' יהוסף זצ"ל מוסיפין עוד שיר המעלות שמחתי באומרים לי בית יי' נלך וגו' על שם [שמחת] המקדש החדש שבנה שהוא בניין מפואר. וכן תמצא עניין כל המזמורים שמוסיפין בספרד לפי העניין וישר מאד לפני והמשכיל יבין. אב"ן.
מה שאנו אומ' בכל התפי' חמדת ימי' אותו קראת, היכן מצינו שנקר' שבת חמדת ימי', שנ' ויכל אלהים ביום השביעי, ותרגו' ירושל' וחמיד יי' ביום שביעאה, לשון נכספה וגם כלתה נפשי, כך שמעתי מרבותיי בצרפת. אב"ן.
מנהג ספר' לומ' כך צדקתך צדק, וצדקתך אלהי', צדקתך כהררי אל. ולא יתכן בעיני כי אינן בסדר זה כתובי' בתלים כי ראשון כתי' צדקתך כהררי אל, בלמנצח לעבד יי' לדוד, שני לו וצדקתך אלהים בלמנצח לדוד להזכיר, צדקתך צדק באל"פ ביתא בתמנייא אפי. וכן מנהג צרפ' ופרובינצ' על סדר הכתובי', והוא הנכון להגדיל ולהוסיף בשבח הקב"ה, בתחילה צדקתך נדמית שגדלה כהררי אל ועוד גדלה עד מרום, וצדקתו ותורתו לעולם קיימים ואמתיים אב"ן. [וסמך לדבר ויי' אלהים אמת וגו' ומבין יבין, ובפסוק ראשון ושני עשר תבות כנגד עשר מאמרות שבהן נברא העולם, וכנגד עשר' הדברות ובשלישי חמשה תבות כנגד חמשה חומשי תורה, וכן בראשית ז' תבות ובפסוק שלפני עשרת הדברות ז' תבות ללמדך שהיצירה תלויה ועומדת בקבלת התורה, ונראה בבבלי בריש מס' ע"ז, כך שמעתי].
מנחה גדולה שלשבת, אשרי, תהלה לדוד, ובא לציון, לא ראיתי מעולם שאומ' ובא לציון כ"א בשחרית החול ובמנחה שלשבת, אבל לא במוסף ובין הערבים, לפי שאין גאולה בלילה, ועקר גאולתם שלישראל בשחרית היה שנ' וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער י' את מצ' בתוך הים, וכבר ביארנו כי סדר קדושה בגאולה מדבר. ומנחה היא עת רצון שהרי אלייהו לא נענה אלא בתפילת מנחה, וזהו שנהגו לאומרן במנחת השבת ולא בשאר המנחות לפי שבזכות השבת יהיו נגאלי' שהיא עת רצון אע"פ שאכלנו ושבענו. אב"ן.
קדיש. לפני הוצאת התורה נהגו כל ישראל לומ', ואני תפילתי לך י' עת רצון, וכופלין אותו בספרד ולא בצרפת ובפרובינצ', ויראה לי לפי שאליהו נענה בתפיל' המנחה, ואל תשיביני שאר מנחות לפי שבשבת התענגנו וסעדנו כחפצינו לכבוד השבת ואפעפ"כ באנו להתפלל ולו יעלה תפילתינו לרצון לפניו. וכן מצאנו במדרש תהילים כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, ואני תפילתי לך י' וכו', אמ' דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם אין אומה זו כשאר האומות, אומות העולם שותים ומשתכרי' ואינן מודים לך, ואני אע"פ ששבעתי ושמחתי אני בא להתפלל לפניך לעת רצון ודוד ע"ה היה מכנה הדבר כלפי ישראל ובעבו' היה (מכפר) [מדבר]. אב"ן. מה שנהגו בספר' לכפול נר' לי לפי שהוא חשוב כפרשה בפני (מנהג) [עצמה] ונר' כמסיים את הפרשה, וכמו שנהגו לכפול מאודך ולמטה ויתבאר במקומו בעה"ו. אב"ן.
רצה והחליצנו, יש לי סמך שאומ' זה בשבת בירושל' ובבראשי' רבה, א"ר אלעזר בן יעקב מה הלשון הזה, יזיי"ן, ישמ"ט, ישזי"ב, יני"ח, ישמט וחלצה נעלו, וחלצו את האבנים, וישלפון, יחלץ עני בעינייו, בשכר עונייו יחלצהו מדינה שלגהינם, (יניח), חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצהו מדינה שלגהינם, יזיין, ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכ' בני ישראל חמושי' מזויינין, ישזיב [חלצני יי' מאדם רע, יניח], ועצמותיך יחליץ והיית כגן רווה, וא"ר אלעזר בן יעקב זו מעולה שבברכות זרוזי גרמי. מכאן סמך לרצה ו[ה]חליצנו בשבת, והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרו ישראל שתי שבתו' כהלכתן מיד יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ ישראל, מזויינים ומזורזי' בחלוץ עצמות, ועל זה אנו מבקשי' ומתחנני' לומר רצה והחליצנו. אב"ן הירחי. [וזה שאנו אומ' רצה והחליצנו במצותיך ובמצות יום השביעי וכו' לפי ששקולה מצות שבת ככל המצות הוא שנא' בעזרא ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם]. ועל כן אם חל י"ט או ר"ח בשבת אין לדלג רצה והחליצנו, ולהזכיר שלשבת ביעלה ויבוא, לפי שרצה והחליצנו בקשת הגאולה היא, כנגד השבת, אבל בתפי' מדלגין תפילות השבת כולן, ואומ' תפילות ימי' טובי' ומזכירי' בהן שבת ויומו. והר' אלחנן ז"ל ב"ר יצחק נ"ע אומ' משום שאם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו אחר שפתח בהטוב והמטיב [חוזר לראש לברכת הזן, ויעלה ויבא פעמים שאם שכחו לא יחזור אף אם פתח בהטוב והמטיב] כגון בר"ח אע"פ שיחזור ליעלה ויבוא בי"ט לברכת הזן אין לבטל העיקר מפני אותו שאינו עיקר, ואף בי"ט בשבת אין מדלגין רצה מטעם זה שלא תחלק ביעלה ויבוא, כך שמעתי מפיו נ"ע. אב"ן. ואני אומ' שגם באתה בחרתנו יש כעין ישמח משה שמזכיר נתינת השבת לישרא' ולא לערלי', שבחר בישרא' מכל העמים, וקדשנו במצוו' ונתן לנו שבתות למנוחה ומועדי' לשמחה, ובשבת ור"ח שבתות למנוחה וראשי חדשי' לכפרה, וראוי לאומרו בשבת, גם ר"ש נהג לאומרו, וביעלה ויבוא לחודיה לא הוה סגי, וצריך לומ' אתה בחרתנו וכן בברכת המזון לא סגי ביעלה ויבוא מזכיר שלר"ח שאין בו עניין רצה והחליצנו הצריך להזכיר משום שלשבת כדאמרן. אב"ן.
רשז"ל לא היה אומ' ישמח משה והיה אומ' אתה בחרתנו והיה מזכיר ואומ' שבתות למנוחה כי לא היה יודע מה עניין לשבת ישמח משה, ורבי' יעקב מ"כ החזיר הדבר ליושנו, ואמ' כי טעם גדול לדבר לומר ישמח משה דאמ' בפ' [קמא] בשבת [י' ע"ב] מאי דכתי' לדעת כי אני יי' מקדשכ', אמ' הקב"ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזאי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישרא' לך והודיעם ולהכי תקינו ישמח משה באותה מתנה טובה שלשבת. אב"ן.
[ברוב מקומות ישראל אומרין את מוסף יום המנוח הזה וכן בראש חדש וכל הרגלים אבל רבנו האיי ז"ל כתב שאחרי שבשבת שני כבשי' וכן בראש חדש רבוי כבשים וברגלים יתכן לומ' את מוספי יום פלו' הזה, ואין להקפיד בכך, דמכל מקום הקרבן אע"פ שיש בו כמה כבשים ופרים ואילים הוא הנוסף ועל כן נקרא קרבן מוסף, ומוספין כל היום שמצינו לאו ארבוי כבשים הוא אומ' אלא אכל מוספין דשבת וראש חדש ורגלים, ומנהג צרפת וכל פרובינצא ונרבונה לומ' בלשון יחיד, ובספרד בלשון רבים, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם].
<h2>דף כה:</h2>
וכת' רב אחא משבחא שצריכה [לברך] להדליק נר שלשבת, דאמ' התם אין מדליקי' בעיטרן מפני כבוד השבת, ומפ' רבא שלא יניחנה ויצא, [א"ל אביי ויצא] א"ל שאני אומ' הדלקת נר בשבת חובה [והכי פירושה סעודת השבת במקום הנר חובה] וכדאי' בסוף יומא, [ע"ד ע"ב] מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא כעין יממא, והיינו דאמרי' בפ' ע"פ [ק"א ע"א] ואמ' לן טעימו מידי דלמ' אדאזליתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קדוש אלא במקום סעודה. ובהדלקת הנר במקו' סעוד' חובה ומצוה משום עונג שבת ושלו' בית, ורבא דאמ' [ל]אביי (ב)הדלקת נר בשבת חובה לא אצטריך ליה לאיניש אלא שבמקו' סעודת השבת היא חובה דבלא סעודת שבת הא אשמעי' מתני' דחובה דתנן על שלש עבירו' הנשים מתות, ואסמכוה רבנן אקראי, ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת, א"כ אתא רבא לאשמועי' דבמקו' סעודת שבת היא חובה ואם היתה דולקת מבעוד יום צריך לכבותה ולהדליקה לשם השבת, ולברך עליה, דתנייא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, בשבת פ' [במה מדליקין] [כ"ג ע"ב], ובירושלמ' ובבראשית רבה ויברך אלהים את יום השביע', ר' אליעזר אומ' ברכו(הו) בנר, פעם אח(ר)ת הדלקתי את הנר בע"ש ובמוצאי שבת [מצאתיו דולק] ולא חסר כלום, למדנו מזה שאין מברכי' על הנר בלילי ימי' טובים, וכן כת' רב אחא בנר שבת לברך להדליק, ולא הזכיר נר שלי"ט, וכן כת' רבי' יעקב מ"כ דמברכי' על הדלקת נר בשבת מידי דהוה אכסוי הדם שאם נתכסה מאליו אין צריך לגלות, ואם חזר ונתגלה (חזר לכסותו) [חייב לכסות], וה"ה להדלקת הנר בשבת דחייב לברך עליה שהיא חובה אע"פ שאם היתה דולקת שמא אינו חייב לכבות' ולהדליקה, פר"ת. אב"ן.
<h2>דף כז:</h2>
וצמר גפן הנקר' קוטון מותר לפתילה דאין לך פיסול פתילות אלא אותן ששנו חכמי', וזהו דולק יפה, והשמן נמשך אחריו יותר מפשתן, ואע"פ (שהוא) [שאמרו] בירוש' דשבת להעלות נר תמיד שערו חכמי' אין לך עושה הדלקה אלא פשתי' לאו למעוטי צמר גפן הוא בא אלא [למעוטי] כל היוצא מן [העץ] כי הנך דמתני' [אבל] צמר גפן אינו יוצא מן העץ אלא מן הגרעינין שבו שהן פרי.
<h2>דף ל.</h2>
וכדמסיימי מקדשי' לאלתר ועומדין ומחזירין ס"ת לארון, ומנהג ספרד לומ' הבו ליי' בני אלים. ויראה לי הטעם שזה המזמור על מתן תורה נאמ', וירקידם כמו עגל, למה תרצדון הרי' גבנונים, וכתי' בסוף יי' עוז לעמו יתן ושאו שערי' ראשי', כששמעו אומות העולם את הקולות והברקי' הלכו אצל בלעם לדעת מה זה ועל מה זה, ויאמר אליהם הקב"ה נותן תורה לישראל, וזהו יי' עוז לעמו יתן. ושאו שערים ראשיכ' שלמה ע"ה אמרו כשהכניס הארון לבית קדש הקדשים שדבקו השערי' זה בזה כדאי' בפ' במ' מדליקי'. אב"ן.
ביציאת התורה מן הארון מנהג ספרד לומ' אתה הראת לדעת שנ' על קבלת התורה ותורה ניתנה בשבת, פר' ר' עקיבא [פ"ו ע"ב], יהי יי' אלהינו עמנו על בניין הבית, קומה יי' למנוחתיך בעבור דוד עבדך וגו', בהכנסת הארון בבית קדש הקדשים אמרו שלמה כדאי' בפרק במה מדליקין [ל' ע"א] ואומ' בקול רם גדלו ליי' אתי ומגביה הספר תורה כלפי מעלה [ונהגו בספרד לומ' באמרו גדלו כי גדול אתה ועושה נפלא' ופסוקי' לפי הענין], ועל כך נהגו לומ' זה המקרא על שם ויהי כי צעדו נשאי הארון ששה צעדים וגו' שיש במקרא זה שש תיבות, כך שמ'. אב"ן.
<h2>דף לא:</h2>
על שלשה דברי' נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר, ובבראשי' רבה אדם הראשון תחילתו שלעולם היה הוצבר עפרו מכל הארצות, בפ' נגמר הדין [ל"ח ע"א], והיה נרו שלעולם שנ' נר אלהי' נשמת אדם, והלבינה פניו וגורש מגן עדן לפיכ' תלקה בשלשתן אם לא תקיים אותן.
<h2>דף נז.</h2>
והאזורות שיש בראשן טסין שלכסף או שלזהב ונחושת וברזל ועץ שדרך לקשור בו הרצועה או תחת המנעלים ובתי השוקים ובתי הידים מותרי' לצאת בהן בשבת כי הן תכשיטי' לאיש ולאשה וכל מיני תכשיט מותר לצאת בו לבד מן הטבעות כאשר אמרנו בתשובו' הגאוני'.
<h2>דף נט:</h2>
וכל תכשיט לאנשי' ולנשי' מותרי' לצאת בהן לרשות הרבי' אי לאו דגזרי' דילמ' שליף ומחוי הילכך כל תכשיט שאינו נחלץ ממנו יוצאין בו, וכל מי שאין דרכו להראות ולחלוץ ממנו יוצאין בו, בתשובו' הגאוני' מי שנפסקה רצועות סנדלו ונפל הסנדל מרגלו מוליכו עד ביתו פחות פחות מד' אמות, דלא תימא בכיס דווקא התירו כדאמ' בסוף שבת מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שריית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבי' דלא מצינו בטלטול פחות מד' אמות ברשות הרבי' שום איסור לעולם והוא שיושב בכל פחות מד' אמות, אבל בעמידה מחלל את השבת שהעבי' ד' אמות ברשות הרבי', ואם לא ישב חייב מלקות מדרבנן, וכן הלכת', כך מצאת'. למדנו מזה כי מפתחות החנוייות שיש דרך רשות הרבי' עוברת ביניהן כעניין זה, ובפחות מד' אמות וביושב יכול להוליכן עד החנות שלחבירו הרוצה להצניען אבל הזורקן מזה לזה חייב, דתנן [צ"ו ע"א] הזורק מרשו' היחיד לרשות היחיד ורשות הרבי' באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמי' פוטרי' ולמעלה מעשרה הוא דפליגי, אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב, ולערב שניהן אי אפשר דקיימ' לן כרבנן בשני בתים בשני צידי רשות הרבי' דאין מערב' רשות הרבים בכך. אנשי מזרח טענים כספי' בכל מקום בשבת, ואנשי מערב אף ליגע בהן אסור למה שכל המלאכות משתמשות בהן.
<h2>דף סב.</h2>
לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם, ואם יצאת חייבת חטאת, [דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' פטורה ואפי' הכי קיימ' לן כר' מאיר בהא כדתנן לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם ואם יצתה אינה חייבת חטאת], מכלל דהא יש עליה חותם חייבת, כך פסק רב אלפס ז"ל. ואע"ג דאמ' בהחולץ ליבמתו [יבמות מ"ב ע"א] סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, והאי סתם ואחר כך מחלוקת הוא, מ"מ מדקאי עולא עליה דר' מאיר ואמ' וחילופהן באיש אלמא כר' מאיר קים לן, ואמ' עולא וחילופהן באיש דבטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, (ודורש) [ובדיש] עליה חותם פטור אבל אסור, ובמחט הנקובה פטור אבל אסור, ובשאינה נקובה חייב חטאת, וחילוף באשה דבטבעת שיש עליה חותם ובמחט הנקובה חייבת חטאת, ובאין עליה חותם ובמחט שאינה נקובה פטור אבל אסור. אב"ן. אך פליאה דעת ממני שאין מקפידי' האנשים והנשים לצאת בכל טבעות שבעולם ובכל מחטין בין בחצר ובכרמלית ולרשות הרבים, וקאי עלה ולא בכבול ובפיאה נכרית לחצר, אמ' רב כל מקום שאסרו חכמי' לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופיאה נכרי', ר' ענני בר ששון בשם ר' ישמעאל הכל (בכבול) [ככבול], ופסק רב אלפס כרב דסתם לן תנא כוותיה. ורבי' יעקב פסק כרבי' ענני בר ששון דקאי כר' ישמעאל ועל זה נהגו הנשים לצאת בחצר בכל תכשיטיהן, וכמדומה שזה שאין אנו מקפידין באנשים ובנשי' לפי שרשות הרבי' שלנו דינו ככרמלית כחצר שאינה מעורבת שאינו דומה לדגלי מדבר שאין בו י"ו אמות על י"ו אמות ואין עוברי' עליו בכל יום ששים רבוא, ואין שערי העיר מכוונות זו כנגד זו הילכך בטבעת שיש עליה חותם ובמחט הנקובה שחייבת חטאת ברשות הרבי' גמורה, הכא פטורה אבל אסורה שאין דרך האשה לחתום והוייא ליה משאוי, אבל לאיש שדרכו לחתום בו הוא תכשיט ולרשות הרבי' גמורה פטור אבל אסור, (והוא) [והכא] מותר לכתחילה, אבל בטבע(ו)ת שאין עליה חותם דלרשות הרבי' גמורה פטורה הכא מותרת לצאת לכתחילה, ואין מגלין הדבר אלא לצנועין שלא יקלו בהוצאת שבת, אף כי שמעת' דאמ' בירושל' דבכל רשות הרבי' שבעולם גזרו חכמי' אף אם אינו דומה לדגלי מדבר. אב"ן.
<h2>דף פב.</h2>
ירוש' פ' כלל גדול אסור למשקל אבנים שהן מקורזלות לבית הכסא ברשות הרבי' אבל בכרמלית מותר.
<h2>דף פו:</h2>
ביציאת התורה מן הארון מנהג ספרד לומ' אתה הראת לדעת שנ' על קבלת התורה ותורה ניתנה בשבת, פר' ר' עקיבא, יהי יי' אלהינו עמנו על בניין הבית, קומה יי' למנוחתיך בעבור דוד עבדך וגו', בהכנסת הארון בבית קדש הקדשים אמרו שלמה כדאי' בפרק במה מדליקין [ל' ע"א] ואומ' בקול רם גדלו ליי' אתי ומגביה הספר תורה כלפי מעלה [ונהגו בספרד לומ' באמרו גדלו כי גדול אתה ועושה נפלא' ופסוקי' לפי הענין], ועל כך נהגו לומ' זה המקרא על שם ויהי כי צעדו נשאי הארון ששה צעדים וגו' שיש במקרא זה שש תיבות, כך שמ'. אב"ן.
<h2>דף צ.</h2>
ומותר לסוך משמן טוב בשבת ולצאת בו לרשו' הרבי' שדומה למלבוש, ו(כ)דאמ' בשבת פ' המוציא מיני בשמי' ושמן טוב כל שהוא כשהוציאו בידו דרך הוצאה ואפי' הוציאו על ראשו פטור, וא"ת אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם.
<h2>דף קח:</h2>
וכת' רב נטרונאי ז"ל דמבדילים ומקדשי' בבית הכנס' אע"פ שאין שם אורחי' אוכלין ולא מבעי' הבדלה שלא במקו' סעודה ויצאו כל השומעים ועונין אמן, אלא אף קידוש שאינו אלא במקו' סעודה יקדשו שם שהטעמת היין שטועמי' בו הציבור משום רפואה הוא שנותנין ממנו על עיניהם, דקאמרי' פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו שלאדם, (וממהר) [ומהדר] לה בקידושא דבי שמשי' ופעמי' שיש שם בני אדם שאין להם בביתם יין ויקדשו על הפת ותקנו להם לקדש שם משום רפואה. [ומה שאמ' גאון שנותנין מן היין על עיניהם לאו על עיניהם ממש שהרי אמרו בשבת יין לתוך העין אסור על גבי העין מותר ורוק תפל אפי' על גבי העין אסור בשמו' שרצים]. וביסוד העמרמי ומבעי ליה לאניש למיקם גבי כנישת' עד דמקדש שליחא דציבורא עליה כסא דקדושא, (ודאמ') [עד דאמר] מקדש השבת לא יתיב דמעליה לבורכיה.
<h2>דף קיא.</h2>
ואסור לדחוק את הפשתן או את הבגד בברזא שבחבית יין או מים בי"ט ובשבת לא בעץ ולא בברזל משום סחיטה, דאמ' רב סימי בר אשי האי מוסכייתא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא משום סחיטה, ואע"פ שרבי' יעקב הקל דאין סחיטה ביין ומביא ראיות בספר הישר אין לסמוך ולהקל על זה. אב"ן הירחי.
<h2>דף קיג.</h2>
מנהג היה למור עוקבא נשיאה שהיו מביאין לו כסא שלכבוד בבית הכנסת מצד הארון, ולאחר שקראו בתורה כהן ולוי מורידין לו [התורה ואית סמך לדבר בירוש' ביומא פרק בא לו, [פ"ז ה"א] בכל אתר את אמר הולכין] אצל התורה, ובא את אמ' מוליכין את התורה אצלו, אלא על ידי שהן בני אדם גדולים בתורה מתעלה בהן, והא תמן מובילין אורייתא גבי ריש גלותא, א"ר יוסי בר בון תמן על ידי שזרעו שלדוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבותיהם, ואיתה בגמ' דסוטה ירושלמ' [פ"ז ה"ו] מגילת סתרים, ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה, רב הונא אמ' צריך להחליף, אבין בר רב חסדאי אמ' צריך לשלשל, ר' ירמיה ור' זעירא הוו מהלכין כחדא (ואסרקת) [ואסתלקת] גולתיה דר' ירמיה ושלשלה, א"ר זעירא הדא אמרה צריך לשלשל, גולתיה סדינו גלימיה, וברושל' דפיאה [פ"א ה"ד] א"ר חנינא צריך אדם שיהא לו שני עטפין, חד לחול וחד לשבת, מה טעם ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, וכי ערומה היתה, אלא אלו בגדי שבת, וכדרשה ר' שמלאי בצבורא (כגון) [בכון] חברייא (לקטליה) [לקבליה] ווי לנא כעטיפנא בחול, כך עטיפנא בשבתא, אמ' להון [אעפ"כ צריכין] אתון לשנות, ו[ב]בבל(א)י דאלו קשרי' [שבת קי"ג ע"א] אמ' רב הונא יש לו להחליף יחליף, אין לו להחליף ישלשל בבגדיו, [וכבדתו] שלא יהא מלבושך (שלחול) [של שבת] כמלבושך (שלשבת) [של חול].
<h2>דף קיז:</h2>
מה שאנו אומ' בכל התפי' חמדת ימי' אותו קראת, היכן מצינו שנקר' שבת חמדת ימי', שנ' ויכל אלהים ביום השביעי, ותרגו' ירושל' וחמיד יי' ביום שביעאה, לשון נכספה וגם כלתה נפשי, כך שמעתי מרבותיי בצרפת. אב"ן.
אומ' אני שבסעודה שלישית שלשבת אין צריך לבצוע על שתי כיכרות, דכתי' (והיה) [ויהי] ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ומן העומר היה עושה כל אחד שתי סעודות א' בבוקר וא' בערב, הרי ארבע ככרות בבוקר בששי והיה אוכל אחד מהן נשארו ג' ככרות בליל שבת בוצע אחת ואוכלה נשתיירו שנים בשבת, בשחרית בוצע אחת ואוכלה נשארה אחת למנחה הרי לך שאין במנחה לחם במשנה. אב"ן.
ובמחלוקת בני מזרח לבני מערב אנשי מזרח בוצעין על שתי ככרות בשבת אנשי מערב אין בוצעין אלא אחד שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת.
וחייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת וביום טוב, בשבת [דאמ' ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת] מאי טעמא לקטו לחם משנה כתי', רבא נקיט תרתי ובצע חדא אמ' לקטו כתי', ותניא במיכלתי ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, למדנו למן שלא היה יורד בשבת, ימים טובים מניין ת"ל שבת לא יהיה בו, פי' בכל יום הנקרא שבת לא יהיה בו המן. למדנו שלא היה המן יורד לא בשבתות ולא בימים טובים, וכל שעה שמבקש לסעוד חייב בלחם משנה אע"פ שאינו חייב אלא בג' סעודות.
ונקיט תרתי לחמים ובצע חדא, לקטו לחם משנה כתי' וכן הוה עביד רבא, בפ' כל כתבי. ויבצע העליונה. ונשים חייבות בלחם משנ' שאף הן היו באותו הנס, שלקטו לחם משנה בערב שבת ובערב י"ט.
זה שנהגו כל ישרא' להריח בהדס ולא בבשמי הקטורת הנקראי' (אפסוק), [בשמים בפסוק], יראה לי לפי שכבר ברכנו עליו בלולב, ושירי מצוה מעכבין את הפורענות, וכדאית' בפ' כל כתבי הק', דרב אמי ורב אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא הוו מברכי עלה המוציא אמ' הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי. ומ"מ מי שאין לו הדס יש לו להריח בשאר בשמי' ולברך. אב"ן.
וכת' רבינו יעקב מ"כ דנשים חייבות בג' סעודות שאף הן היו באותו הנס שלמן, דלחם משנה לקטו כולם בע"ש וחייבות לבצוע על שתי ככרות, ועוד דבמעשה דרבנן שוות בכל. אב"ן.
שלש סעודות לשבת וליום טוב, מנהג ספרד ופרובינצא לעשותה במנחה, ויש להם סמך גדול דאמרינן בשבת פ' כל כתבי הקדש, נפלה דליקה בלילי שבתו' מצילין מזון ג' סעודות, בשחרי' מזון שתי סעודות, במנחה מזון סעודה אחת, ותניא קערות שאכל בהן ערבית מדיחן בשחרית, שחרי' מדיחן במנחה. ותנן בפסחי' [י"ג ע"א] י"ד שחל להיות בשבת מבערי' את הכל [מ]לפני השבת, ומשיירין מזון ב' סעודות, אבל מזון ג' סעודו' לא הוצרך לשייר לפי שהסעודה שלישי' במנחה וכבר הגיע איסור החמץ מן התורה ומו' שעות ולמעל', ומדרבנן מד' שעות ולמעלה, (ואת סעודה) [ואם כן] מנהג הצרפתי' שאוכלי' השלישי' [בשחרית] לא יתכן דנראה כעושה סעודת [ה]שבת (שלחברין) [של שחרית לחצאין]. וי"א דריבוי התשלומי' לא יתכן שאוכלי' בשחרי', או מיני פירות בקינוח סעודה בהם יוכל להשלים הסעודה השלישי' דאמרי' בהיישן בסוכה [כ"ז ע"א] במאי משלים להו, אי בריפתא סעודה דיומא הוא, אלא במיני תרוגימא שממשיך בפרפראות, לכבוד קונו מה שאינו רגיל בחול, והא ליתא דקיימא לן כרבא בסוף יומ' [ע"ט ע"ב] דפירי לא בעו סוכה, ודקאמ' מיני תרוגימא פירי נינהו, דיחוייא היא, ותנן בפ' כל כתבי [ק"כ ע"א] מצילין עיגול דבילה וחבית שליין ללפת בהן את הפת לסעודת שבת, וכדתנן הציל פת הדראה יציל פת נקייה, דכיון שאם השלים בפירות לא יצא למניין סעודה שלישית לא יצא, ומ"מ אם בסוכה יצא, התם הוא דהוי כמטייל בסוכה דטייול בעי סוכה, אבל סתם ג' סעודות הם (בבית) [בפת], כפר"ת. אב"ן.
<h2>דף קיח.</h2>
ורבי' יעק' מ"כ כת' כי לא יתכן לאכול בין מנחה לערבית, דתנייא השותה מים בין השמשות הרי זה גוזל את המתים ואת החיים, ומעשה אירע בלוניד ובאו לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכיפורי' לאכול סמ[ו]ך לערב, ותיקנו לו וידוי קודם שיאכל וישתה משו' שכרות, וכן ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה בקושי התירו, ואי משום סעודה שלישית באספרמקי ומגדי סגי, והיינו דתנייא בפ' כל כתבי הקודש [שבת קי"ח ע"א] קערות כו', מדיחין במנחה, אבל מן המנחה ולמעלה לא, וביציאות שבת [שם ט' ע"ב] דסעודה קטנה מותר לאכול במנחה גדולה דאיכא שהות ביום טובא, ופורס מפה ומקדש, וכן ומבדיל דאמ' בערב[י] [פסחים] אקראי בעלמא הוא, כפר"ת. אב"ן. ואין הדבר כן כי משה רבי' ע"ה נפטר בערב שבת, דתנייא בסדר עולם רבא א"ר יוסי בכ"ח בניסן נלכדה יריחו ושבת היה, שנ' ויהי ביום השביע' ויסבו את העיר שבע פעמי' ותפול החומ' תחתיה, ומדכ"ח בניסן שבת היה חל להיות ר"ח בניסן בא' בשבת, ור"ח אדר שלפניו בשבת ושבעה באדר שמת משה בערב שבת שנשתלמו ל' יום לאבל משה שנ' ויאמר י' אל יהושע וגומ', משה עבדי מת וכו', הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברי' את הירדן וכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, ונלכדה יריחו בכ"ח בניסן צא מהן ל"ג למפרע מיום שעברו את הירדן, הא למדת שבשבעה באדר מת משה רבינו ע"ה, כך היא בהאשה נקנית [קדושין ל"ח ע"א]. [נמצינו למדין שמת בערב שבת, ועוד דאמרי' בהשותפין [ב"ב ט"ו ע"א] ח' פסוקים אחרוני' שבתורה מי כתבן ואית מאן דאמ' משה כתבן בדמע מוימת שם משה וגו' עד סוף התורה, ובספרי דורש דסמוך למתתו שעה התחיל לברך את ישראל, ואם מת בשבת היאך היה כותבן בשב' הא למדת שלא מת בשבת אלא בערב שבת כדאמרן]. אב"ן. אלא יש לומ' שנהגו כל ישרא' לאומרם שהפושעי' שעתידים לחזור לדינם אחר השלמת הסדר מצדיקין עליהם את הדין, וכדאמ' בבראשי' רבא, מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו בע"ש מכריז ואומ' צאו פושעי' מגיהנם ויצאו וינוחו כדרך שישרא' שובתי', ובמוצ' שבת מכריז ואומ' חזרו פושעי' לגהינ' שכבר השלימו ישרא' את סדריהן, מכאן רמז לויהי נועם במוצא' שבתו', ובשאלתות דרב אחאי הוה מייתי ליה בפ' בראשית.
ומנהג צרפ' ופרובינצ' לומ' פרקי אבות במנחה אחר התפי', יש מקומו' שאומ' אותן מדברות לדברות ממתן תורה עד ואתחנן, ובצרפ' רוב מקומות נהגו כל ימות הקיץ שהן ימים ארוכי' והעם מתבטלי' ממלאכה, ומאן דבעי למהוי חסיד לקיים מילי דברכו', ואמרי לה מילי דאבות. ויש נהגו כל ימי החורף. [והמנהג הטוב לשנות פ' אחד בכל שבת ולהבין ולהשכיל בהן הטב, ומתחילין בצרפת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' שלא להרפות ידי בעלי תשובה, ועמי הארץ שאינן עוסקין בתורה ובמצות כראוי שלא יאמרו אבדה תקותנו שיש שכר לפעולתן ושבו בנים לגבולם].
<h2>דף קיח:</h2>
רצה והחליצנו, יש לי סמך שאומ' זה בשבת בירושל' ובבראשי' רבה, א"ר אלעזר בן יעקב מה הלשון הזה, יזיי"ן, ישמ"ט, ישזי"ב, יני"ח, ישמט וחלצה נעלו, וחלצו את האבנים, וישלפון, יחלץ עני בעינייו, בשכר עונייו יחלצהו מדינה שלגהינם, (יניח), חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצהו מדינה שלגהינם, יזיין, ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכ' בני ישראל חמושי' מזויינין, ישזיב [חלצני יי' מאדם רע, יניח], ועצמותיך יחליץ והיית כגן רווה, וא"ר אלעזר בן יעקב זו מעולה שבברכות זרוזי גרמי. מכאן סמך לרצה ו[ה]חליצנו בשבת, והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרו ישראל שתי שבתו' כהלכתן מיד יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ ישראל, מזויינים ומזורזי' בחלוץ עצמות, ועל זה אנו מבקשי' ומתחנני' לומר רצה והחליצנו. אב"ן הירחי. [וזה שאנו אומ' רצה והחליצנו במצותיך ובמצות יום השביעי וכו' לפי ששקולה מצות שבת ככל המצות הוא שנא' בעזרא ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם]. ועל כן אם חל י"ט או ר"ח בשבת אין לדלג רצה והחליצנו, ולהזכיר שלשבת ביעלה ויבוא, לפי שרצה והחליצנו בקשת הגאולה היא, כנגד השבת, אבל בתפי' מדלגין תפילות השבת כולן, ואומ' תפילות ימי' טובי' ומזכירי' בהן שבת ויומו. והר' אלחנן ז"ל ב"ר יצחק נ"ע אומ' משום שאם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו אחר שפתח בהטוב והמטיב [חוזר לראש לברכת הזן, ויעלה ויבא פעמים שאם שכחו לא יחזור אף אם פתח בהטוב והמטיב] כגון בר"ח אע"פ שיחזור ליעלה ויבוא בי"ט לברכת הזן אין לבטל העיקר מפני אותו שאינו עיקר, ואף בי"ט בשבת אין מדלגין רצה מטעם זה שלא תחלק ביעלה ויבוא, כך שמעתי מפיו נ"ע. אב"ן. ואני אומ' שגם באתה בחרתנו יש כעין ישמח משה שמזכיר נתינת השבת לישרא' ולא לערלי', שבחר בישרא' מכל העמים, וקדשנו במצוו' ונתן לנו שבתות למנוחה ומועדי' לשמחה, ובשבת ור"ח שבתות למנוחה וראשי חדשי' לכפרה, וראוי לאומרו בשבת, גם ר"ש נהג לאומרו, וביעלה ויבוא לחודיה לא הוה סגי, וצריך לומ' אתה בחרתנו וכן בברכת המזון לא סגי ביעלה ויבוא מזכיר שלר"ח שאין בו עניין רצה והחליצנו הצריך להזכיר משום שלשבת כדאמרן. אב"ן.
בלילי שבתו' מקדימין מבעוד יום להיבדל ממלאכה ולהוסיף מחול על הקדש כדיילפי' מועניתם את נפשותיכ', אין לי אלא יום הכיפורי', בכניסת' וביציאת' שבתו' מניין ת"ל תשבתו, ימים טובים מניין ת"ל שבתכם, כל מקום שנ' שבות מוסיפי' מחול על הקודש. ואמרי' התם שאני עיולי יומא מאפוקי יומא, עיילו יומא מקדמינן ליה, אפוקי יומא מאחרינן ליה דלא ליהוו עלי כמשואי. וא"ר יוסי [שבת קי"ח ע"ב] יהא חלקי עם מכניסי שבת בטיברייא, וממוציאי שבת בצפורי. [מנהג אלסכנדריא של מצרים וכל ארץ מצרים שאומ' לפני תפלת הערב של שבת מזמור שיר ליום השבת כל המזמור, ויש לי סמך מדאמרי' בברא' רבא ויכל אלהים ביום השביעי מה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה באת שבת אמ' הקב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן].
ובמוצאי שבת מאחרי' כדי להוסיף מחול על הקודש, וכדאמ' ר' יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטיברייא וממוציאי שבת בציפורי, ולתת מנוחה ומרגוע לפושעיהם מלהחזירם לדינן. ואומ' והוא רחום, ברכו, וצריך לאוגודי בברכו, ובברוך יי' המבורך באפוקי שבתא כי היכי דניתצל מהזיקא בההיא שבתא, בהלכו' גדולות.
<h2>דף קיט.</h2>
מנהג ספרד לומ' זמירות לפני ההבדלה בבית הכנס', ובצרפ' ובפרובינצ' בביתם, וראיתי במדרש משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשיר ובתושבחו', ושבת מלכה וכלה כדאמ' בשבת פ' כל כתבי הקודש, בואי כלה בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. אב"ן. [ואנו אומ' בב"ר ויכל אלהים ביום השביעי אמ' הקב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשו' באו לכאן, כלו' כהכנסת הכלה הבאה מחדש]. ומה שנהגו בספ' לאומרן בבית הכנס' מפני רוב העם שאין נזהרין בהן ושאין להם יין להבדיל ויוצאי' ידי חובתן בכך. וזה שמשוררי' בכל גבול ישראל מאליהו הנביא לפי שהוא הוא המבשר שיבוא לנו במהרה לפני המשיח, כדכתי' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, וכבר מובטח להם לישרא' שאין אליהו הנביא בא בערבי שבתות וי"ט מפני הטורח, כדאי' בערובי' ויבוא לנו המבשר במוצאי שבת, שבזכות שבת הצור יי' יואל ובא לישרא' ולציון גואל. אב"ן הירחי.
<h2>דף קיט:</h2>
בליל שבת אומ' אתה קדשת, ובשחרית ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, וזה שנשתנו אלו ג' תפילות לשבת מימים טובי' שאומ' בהן שחרית וערבי' ומנחה תפילה אחת, וכן בחוליהן, וכן בראשי חדשי', זהו הטעם אתה קדשת לשבת בראשי' ישמח משה במתנת חלקו שנתן לו במרה ונשנה בהר סיני, אתה אחד ליום שכולו שבת, מנוחה לחיי העולמי', לאלף השביעי שנ' ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, מגילת סתרי'.
בסוף נהגו לומ' קדושה ובא לציון גואל, וכן כת' רב שריר' ורבי' היי גאון ז"ל בנו, אין אומ' פעמי' בימי' טובי' ובשבתו' אלא במוסף, ולא בשחרי' ובמנחה, וביום הכפורי' במוסף ובנעילה, אבל בחול ובתענית ובר"ח ובחולי המועדי' כלל כלל לא. ובצרפ' ובפרובינצ' אומ' אותה למוסף הושענא רבא, ויתבאר הטעם בע"ה במקומו. וקיבלת' טעם למנהג קדושה רבא במוסף שבת וי"ט לפי שנגזרה גזירה לבטל ק"ש משחרי' וערבי' כעין מעשה דגליית ויגש הפלישתי השכם והערב, כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבי' התקינו לאומרו בסוף שבת וי"ט, לפי שהמוספי' כל היום ולא ירגישו בהם האויבים, ואולי בשבת וי"ט שהיו מרבין בתפי' הרגישו על זה שהיו סבורי' כי עליהן היו באין, כענין תקיעו' שבמוסף בירושל', (ותוב) [ויתבאר] במקומו, ואע"פ שנתבטלה הגזירה התקנה לא בטלה. אב"ן. [ולא תקנו כי אם פסוק ראשון של שמע שהוא עקר ייחוד מלכות שמים כדכתבינן לעיל, ולכך נקראת קדושא רבא על שם ק"ש שהיא עקר מלכות שמים ושאנו מזכירין בה הגאולה ויגאלנו ברחמיו לפי שבזכות שבת נגאל].
ואלפא ביתא ליוצר לחול ולשבת מבואר בסידור הברכות ליוצר בתפלתו ישמח משה כו' עד שבת וינפש ולא נתתו יי' אלהינו לגויי הארצות שאינן עובדי פסילים כישמעאלים, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים כאדומיים גם במנוחתו ולא ישכנו ערלים שאינן אלו ואלו אלא גרי צדק שקבלו עליהם ז' מצות או גרים תושבים שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כנעמן. ושבת שקולה ככל המצות, כדכתי' בעזרא ותתן להם תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, לכן לא נתנו כי אם לישראל שקבלו עליהם כל המצות על כן אין נכון לדלג אותו הלשון, שתקנת חכמים היא. אב"ן.
ונהגו כל ישרא' לאומ' כי צדוק הדין הוא, ולכבוד משה רבי' ע"ה, שנפטר במנחה בשבת אומ' אותו. גם יש מקומו' שאין עוסקי' בתורה במנחה בשבת להודיע [שנפטר משה רבינו ע"ה כדתניא (בסוף הוריות) [במועד קטן] חכם שמת בית מדרשו בטל] דנשיא שמת, כל בתי מדרשו' שבעולם בטלים. ומנהג בבבל (ובספר') [ובצרפת] ובפרובינצ' לשנות אבות וקניין תורה לאחר תפי' המנחה. ומקדימי' תפי' המנחה לאכול אחריה סעודה שלישית. וכן נמצ' בתשו' הגאוני', וכן כת' רב שר שלום גאון ז"ל שתיקנו לומ' אלו ג' מקראו' לצדוק הדין לכבוד משה רבי' ע"ה שנפטר באותה שעה, וגם רגילין שלא לעסוק בתורה אך אינו אסור, אלא מנהג וזכרון בעלמא.
ועומדין בתפי' ואומ' אבות וגבורות וקדושת ה', ומאהבתך י"א שאהבת כו' והנחילנו שבתו' וגומ' אלהינו ואלהי אבותינו ביסוד העמרמי. ויתכן יותר מנהג צרפת ופרובינצ' לומר אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים ואר', ויכולו השמי', ויכל אלהי', ויברך אלהי', בשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימי' אותו קראת זכר למעשה בראשית אלהינו ואלהי אבותי'. ודאמרי' בפ' כל כתבי הקדש, כל המתפלל בע"ש ואומ' ויכולו כאילו מעיד על מעשה בראשי', למדנו שבתפי' צריך לאומרו ויכולו, וזה שאנו חוזרין לאומרן בקול רם להוציא את מי שאינו בקי לפי שהוא עדות גדולה ועוד שלא תחלק בי"ט שחל להיות בשבת שאומ' אתה בחרתנו, יעלה ויבוא, והשיאנו, ואין אומ' בלחש. אב"ן. וזהו שנהגו לאומרו מעומד לפי שהוא עדות, וכתי' ועמדו שני האנשים אשר להם הרי' לפני יי', שני האנשי' בעדי' הכתו' מדבר, אשר להם הרי' לפני יי' אלו בעלי דינין, כך קיבלתי בצרפ', אב"ן. ושמעתי כי הר' משה אומ' שצריך לאומ' מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה.
לשחרית של שבת הולכין לבית הכנסת ועומד החזן ופותח בקול רם על נטילת ידים ועונין אמן ומסיימין כל הברכות דלפני ברוך שאמ' וקורא ושונה ודורש ואומ' רבון העולמים כי לא על צדקותינו וכו'. מנהג ספרד ופרובנצא להתחיל יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד, וכופלין אותו בספרד. מזמור לתודה, מבואר בסידור של ברכות. ובמזמורים של שבת השמים מספרים והלל הגדול וכ"ו חסדו, על שם שמדברים מיצירת בראשית שנשלמה בשבת. מזמור שיר ליום השבת. ומוסיפין בספרד שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה. ויראה לי כי מן הגאולה מדבר כדאת' במכילתי בפרשת שירה, י' שירות הן הט' הן לשון נקבה כשם שהנקבה יולדת כך אחריהן שיעבוד אבל שיר האחרון זכר, דכתי' שירו ליי' שיר חדש, וכתי' צאו וראו אם יולד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך גאולה האחרונה אין אחריה שיעבוד. ובזכות השבת אנו עתידים להגאל. וכן שיר המעלות לולי יי' וגו' על קבוץ גליות, שנ' נפשנו כצפור נמלטה וגו' אב"ן. ובבית הכנסת לאדונינו הנשיא ר' יהוסף זצ"ל מוסיפין עוד שיר המעלות שמחתי באומרים לי בית יי' נלך וגו' על שם [שמחת] המקדש החדש שבנה שהוא בניין מפואר. וכן תמצא עניין כל המזמורים שמוסיפין בספרד לפי העניין וישר מאד לפני והמשכיל יבין. אב"ן.
מנהג ספר' לומ' כך צדקתך צדק, וצדקתך אלהי', צדקתך כהררי אל. ולא יתכן בעיני כי אינן בסדר זה כתובי' בתלים כי ראשון כתי' צדקתך כהררי אל, בלמנצח לעבד יי' לדוד, שני לו וצדקתך אלהים בלמנצח לדוד להזכיר, צדקתך צדק באל"פ ביתא בתמנייא אפי. וכן מנהג צרפ' ופרובינצ' על סדר הכתובי', והוא הנכון להגדיל ולהוסיף בשבח הקב"ה, בתחילה צדקתך נדמית שגדלה כהררי אל ועוד גדלה עד מרום, וצדקתו ותורתו לעולם קיימים ואמתיים אב"ן. [וסמך לדבר ויי' אלהים אמת וגו' ומבין יבין, ובפסוק ראשון ושני עשר תבות כנגד עשר מאמרות שבהן נברא העולם, וכנגד עשר' הדברות ובשלישי חמשה תבות כנגד חמשה חומשי תורה, וכן בראשית ז' תבות ובפסוק שלפני עשרת הדברות ז' תבות ללמדך שהיצירה תלויה ועומדת בקבלת התורה, ונראה בבבלי בריש מס' ע"ז, כך שמעתי].
עומדי' למוסף, ואומ' אבות וגבורו' וקדוש' ה'. ומנהג ספר' וכן כת' הרמז"ל לומר למשה [צוית] על הר סיני מצות שבת זכור ושמור. ובצרפ' ובפרובי' נהגו לומ' תיכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פירושיה עם סדורי נסכיה מענגיה לעולם כבוד ינחלו, טועמי' חיים זכו וגם האוהבים דברי' גדולה בחרו אז מסיני נצטוו וכו'. ושמעתי הטעם מרבותיי בצרפת לפי שעל ידי שמירת השבת נגאלין, שנ' אם ישמרו את שבתות' וגומ', והביאותי' אל הר קדשי, והאל"ף ביתא נשמעת על הגאולה, תשר"ק, ביום ההוא ישרוק יי', צפע"ס יצפו ההרי' עסיס כמו יטפו ונופת צופים, צוף דבש אמרי נועם, נמל"ך, והיה יי' למלך על כל הארץ, יטח"ז, יטו שכם אחד ויחזוהו ויאמרו הנה אלהינו זה, והד"ג ב"א, יבוא לויתן ויכרו עליו חברים, שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקי' ממנו בע"פ, מסיני נצטוו צווי פעליה כראוי, מנצפ"ך צופים אמרום בירושל' התורה ניתנה ממאמ' למאמ', מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה אל פה, מכף אל כף, ותורה ניתנה בשבת כדאי' לעיל. אב"ן.
קדיש. לפני הוצאת התורה נהגו כל ישראל לומ', ואני תפילתי לך י' עת רצון, וכופלין אותו בספרד ולא בצרפת ובפרובינצ', ויראה לי לפי שאליהו נענה בתפיל' המנחה, ואל תשיביני שאר מנחות לפי שבשבת התענגנו וסעדנו כחפצינו לכבוד השבת ואפעפ"כ באנו להתפלל ולו יעלה תפילתינו לרצון לפניו. וכן מצאנו במדרש תהילים כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, ואני תפילתי לך י' וכו', אמ' דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם אין אומה זו כשאר האומות, אומות העולם שותים ומשתכרי' ואינן מודים לך, ואני אע"פ ששבעתי ושמחתי אני בא להתפלל לפניך לעת רצון ודוד ע"ה היה מכנה הדבר כלפי ישראל ובעבו' היה (מכפר) [מדבר]. אב"ן. מה שנהגו בספר' לכפול נר' לי לפי שהוא חשוב כפרשה בפני (מנהג) [עצמה] ונר' כמסיים את הפרשה, וכמו שנהגו לכפול מאודך ולמטה ויתבאר במקומו בעה"ו. אב"ן.
רשז"ל לא היה אומ' ישמח משה והיה אומ' אתה בחרתנו והיה מזכיר ואומ' שבתות למנוחה כי לא היה יודע מה עניין לשבת ישמח משה, ורבי' יעקב מ"כ החזיר הדבר ליושנו, ואמ' כי טעם גדול לדבר לומר ישמח משה דאמ' בפ' [קמא] בשבת [י' ע"ב] מאי דכתי' לדעת כי אני יי' מקדשכ', אמ' הקב"ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזאי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישרא' לך והודיעם ולהכי תקינו ישמח משה באותה מתנה טובה שלשבת. אב"ן.
[ברוב מקומות ישראל אומרין את מוסף יום המנוח הזה וכן בראש חדש וכל הרגלים אבל רבנו האיי ז"ל כתב שאחרי שבשבת שני כבשי' וכן בראש חדש רבוי כבשים וברגלים יתכן לומ' את מוספי יום פלו' הזה, ואין להקפיד בכך, דמכל מקום הקרבן אע"פ שיש בו כמה כבשים ופרים ואילים הוא הנוסף ועל כן נקרא קרבן מוסף, ומוספין כל היום שמצינו לאו ארבוי כבשים הוא אומ' אלא אכל מוספין דשבת וראש חדש ורגלים, ומנהג צרפת וכל פרובינצא ונרבונה לומ' בלשון יחיד, ובספרד בלשון רבים, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם].
[מנהג אלסכנדריא של מצרים ובארץ מצרים לשבת ויום טוב העוברים לפני התיבה שליח צבור מתפלל יוצר, וחזן הכנסת הוא שמש הכנסת מוציא את התור' ואומ' בקול רם שמע ישראל וגו' ובמזמורים עולה לדוכן פותחה ופתיחתה כלפי העם ומניחה על ראשו וכל העם קורין פסוק ראשון של הפרשה ובא שליח צבור אחר ונוטלה וקורא הקרואי' לקרות בתורה והרביעי למוסף. ויש לי סמך על זה במסכת סופרים ששנינו שלי' צבור' יורד לפני התבה וחזן הכנסת הוא פורס על שמע, באי שמע אמרו בשמע של ספר תורה, כיצד חזן הכנסת נוטל הספר תורה משלי' צבו' ואומ' בקול רם שמע ישראל להזכיר לפני קריאת התורה קבלת עול מלכות שמים ועול מצות שכל מי שקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות בידוע שיקיים כל המצות וזה שפותחה להראותה לעם, כדאמרי' במסכת סופרים מדכתי' הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באים ללמד ונשים לשמוע, טף ליתן שכר למביאיהם ואיתא בחגיגה פ"ר [ג' ע"א], וכתו' במסכת סופרים שצריך להראות הכתיבה לעם וכן מנהג נרבונא ובדרש ולוניל].
ושוין שאין מביאין את השלחן אלא א"כ קדש, ואם הביא, פורש מפה ומקדש כי היכי דתיתי סעודתא ביוקרא דשבתא. וצריך להיות השלחן ערוך והנירות דולקות, כדתנייא בשבת בפ' כל כתבי הקודש [קי"ט ע"ב], בשעה שאדם בא מבית הכנס' לביתו ומצא שלחן ערוך ומטות מוצעות ונירות דולקות שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד טוב ואחד רע, מלאך טוב אומ' יר"מ שתהא לשבת הבאה כך, ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן, ויפרוש המפה עליו דלהוי (כפקידת) [כעקירת] השלחן, ומקדש ואחר כך יסיר המפה ונרא' כי הסעודה באה לכבו' השבת.
<h2>דף קכב.</h2>
גוי שהביא חלילין לא יספד בהן ישראל אלא א"כ באו ממקום קרוב וממקו' קרוב מותר. מיכאן התיר רבי' יעקב ז"ל מ"כ לשתות מאותן מים שהגויות שואבות מן הנהר ומן הבורות שברשות הרבי' ומביאו' לנו בשבת אפי' עשו בשבילו דטעמא אמאי שרינן בחלילין אם באו ממקום קרוב מפני שגם הוא היה יכול ללכת שם וליקח אותם, הכא נמי מגו דאי בעי אזיל ושתי התם כדאמ' בעירובי' [כ"א ע"א] מטפס ויורד מטפס ועולה בבור שברשו' הרבי' העמוק עשרה ורוחב ארבעה, כי מייתו לנא הגויות מותר לשתות מהן, ולא דמי לגוי שעושה כבש בשבת דאם בשביל ישראל אסור, דישרא' לא מצי למעבד ליה. אב"ן. ולכך תנן [קכ"ב ע"א] מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל [אסור] אחרי שאין הישרא' יכול להשקות הבהמה מן הבור אבל לעצמו מותר כדאמ', וכן הדבר הבא מחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך אסור בו, ואין ישרא' חייב למנוע את הגוי אם רוצה להביא עשב לבהמתו דבהמה אינה מצווה, ועוד דמעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת דכתי' למען ינוח וזה נִיח0א, אלא שהיא מצווה מלהנות מדבר אסור שנעשה בשבילו, דומיא דאם הדליק את הנר בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו. וכן גוי שתלש לבהמתו מאכיל אחריו ישראל כמו מילא מים לבהמתו, דגוי אדעתא דנפשיה עבד, כדאמ' גבי דליקה, וסוגייא דשמעת' כל שבפניו ומכירו אסור שמא ירבה בשבילו ויעשה איסור בעבורו, ושלא בפניו אף כשמכירו כגון בנר וכיוצא בו מותר, ומזה הטעם אסור להתחמם כנגד האש שעשאו בשבת, אבל אם הם יושבין ועשה הגוי מדורה והן נהנין ממנו אין חייבים להניח מקומן בשבילו, ואין להקל ולסמוך על זה שלא יערימו. וכת' ר"ת דמותר להציל כל דבר בשבת (אלמא) [כל זמן] שלא הגיעה הדליקה לבית דלא אסרו אלא כשהדליקה בבית דאי שרית ליה התם אתי לכבויי, אבל כל זמן שאין הדליקה בבית ליכא למיחש, בשבת בפ' כל כתבי.
<h2>דף קנ:</h2>
והרוצה לעשות מלאכה והבדיל בתפילה או על הכוס יעשה צרכיו ואם לא הבדיל כלל יבדיל בלא כוס ויעשה צרכיו, כדאמ' בשבת פ' שואל א"ל ר' אבא לרב אשי כי הווינן במערבא הוה אמרי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צרכין, כלומ' אינו צריך לומ' בין אור לחושך כו', אלא בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול (ובין אור לחושך ובין ישרא' לגוים בא"י המבדיל בין קודש לחול), כך כת' רב אלפס ז"ל. ואמ' רב אשי כי הווינן בי רב כהנא הוינא אמרי' המבדיל בין קודש לחול (ואפקי') [ואפכינן] סילתי. וירא' לי מתוך דברי הגאוני' דצריך להזכי' בה שם ומלכות ודומיא דהבדלת תפי' ודעל הכוס דאי לאו הכי אינה צריכה ברכה והבדלה כלל, וא"כ לדבריו הא דתנייא הפוחת לא יפחות משלש, והמוסיף לא יוסיף על ז' בהבדלת תפילה ובעל הכוס הוא. אב"ן.
<h2>דף קנא.</h2>
גוי שהביא חלילין לא יספד בהן ישראל אלא א"כ באו ממקום קרוב וממקו' קרוב מותר. מיכאן התיר רבי' יעקב ז"ל מ"כ לשתות מאותן מים שהגויות שואבות מן הנהר ומן הבורות שברשות הרבי' ומביאו' לנו בשבת אפי' עשו בשבילו דטעמא אמאי שרינן בחלילין אם באו ממקום קרוב מפני שגם הוא היה יכול ללכת שם וליקח אותם, הכא נמי מגו דאי בעי אזיל ושתי התם כדאמ' בעירובי' [כ"א ע"א] מטפס ויורד מטפס ועולה בבור שברשו' הרבי' העמוק עשרה ורוחב ארבעה, כי מייתו לנא הגויות מותר לשתות מהן, ולא דמי לגוי שעושה כבש בשבת דאם בשביל ישראל אסור, דישרא' לא מצי למעבד ליה. אב"ן. ולכך תנן [קכ"ב ע"א] מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל [אסור] אחרי שאין הישרא' יכול להשקות הבהמה מן הבור אבל לעצמו מותר כדאמ', וכן הדבר הבא מחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך אסור בו, ואין ישרא' חייב למנוע את הגוי אם רוצה להביא עשב לבהמתו דבהמה אינה מצווה, ועוד דמעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת דכתי' למען ינוח וזה נִיח0א, אלא שהיא מצווה מלהנות מדבר אסור שנעשה בשבילו, דומיא דאם הדליק את הנר בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו. וכן גוי שתלש לבהמתו מאכיל אחריו ישראל כמו מילא מים לבהמתו, דגוי אדעתא דנפשיה עבד, כדאמ' גבי דליקה, וסוגייא דשמעת' כל שבפניו ומכירו אסור שמא ירבה בשבילו ויעשה איסור בעבורו, ושלא בפניו אף כשמכירו כגון בנר וכיוצא בו מותר, ומזה הטעם אסור להתחמם כנגד האש שעשאו בשבת, אבל אם הם יושבין ועשה הגוי מדורה והן נהנין ממנו אין חייבים להניח מקומן בשבילו, ואין להקל ולסמוך על זה שלא יערימו. וכת' ר"ת דמותר להציל כל דבר בשבת (אלמא) [כל זמן] שלא הגיעה הדליקה לבית דלא אסרו אלא כשהדליקה בבית דאי שרית ליה התם אתי לכבויי, אבל כל זמן שאין הדליקה בבית ליכא למיחש, בשבת בפ' כל כתבי.
אב"ן הירחי, כך הורה ר' יצחק נ"ע. מלאכה הנעשית לישראל ע"י גוי בשבת והוא משלישר' שנתן לו עיצים ועושה מהן כלים, מטוה ועשה ממנו יריעה אבנים ועצים ועשה מהן בית, כגון אלו אם עשאן בתוך התחום בשבילו בשבת אסורי' לעולם, מההוא מעשה דאפדנא דמועד קטן, ומההוא שעשה לו ארון וחפר לו קבר דאמ' בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, אבל עורות לעבדן כלים לכובס נכרי אין זה עשיית הדבר מעקרו אלא תיקונו, ומותרי' בכדי שיעשו, וכן מלאכה כגון בית או כלים שעשה גוי לישראל והכל משלגוי ואין ישראל מסייעו עמו בכלום כגון שקצץ לעשותן אילו בכך וכך דמים אע"פ שהיא מלאכה שלימה מותר(י') לפי שאינה נקרא' [על] שם ישראל, שאם ירצה הנכרי יעכבנה לעצמו ויעשה לו אחרת, מה שאין כן כשהישרא' נותן העצים האבנים והסיד והברזל. ורבינו יעקב אומ' (גם כן כל) [שאפי' כלי] הנעשה בשביל ישראל משלישרא' (אסור) [מותר], וארון וקבר היינו טעמא שלא יאמרו קבר וארון זה נעשה בשבילו בשבת, אבל לאחר מותר, שהרי כבש שנעשה בשביל ישראל אינו אסור עולמית (אלא לפי) אפי' לעצמו, מדלא קתני ואם בשביל ישראל לא ירד בו עולמית, והאי דאפדנא אינו קשה כלום כי אותו סייע בו עבדו של מר זוטרא הנהו עבדי סיועי סייעוהו בהדייהו כך מצאתי.
